והיום באג’נדה בחירת מוזיקה – שבוע האופנה TLV

שבוע האופנה מגיע. מנה מרוכזת של סטייל וזוהר. האורות עולים, המוזיקה פורצת, המסך הענק מתחיל להבהב מאחור, עיתונאים שולפים פנקסים (טוב, אייפדים), צלמים מרוכזים בקצה המסלול- מדי פעם מבזיק פלאש שמבשר על הבאות. פעם בשנה (ומקסימום פעמיים ) יושבים יחדיו קולגות מכל פינה בתעשיית האופנה באולם אחד מלא מפה לפה, מתלחששים ומסתכלים סביב, מחכים בקוצר רוח ללוק החדש והמרענן של העונה, ליציאה הפאשניסטית- מה שיבוא, יהיה מרגש. ואיך לא? השראה של מיטב המוחות היצירתיים, וחודשים של עשיה שתומצתו לשבוע מפואר אחד. שנים של איסוף השראות, חודשים של עבודה, מאות ידיים שעוסקות במלאכה ללא הרף, בימאים, סטייליסטיות, בגדים, קולבים, ישיבות מוזיקה, וכל אלה מלוטשים ביד אומן לתצוגה אחת של כמה דקות. כשהוזמנתי לסקר את תהליך ארגון התצוגה של מיכל נגרין בשקיפות מלאה, לא יכולתי לסרב. יש מישהו שלא היה רוצה להיות זבוב על הקיר כשהקסם הזה מתרחש?

אז הנהכל ההחלטות, כל ההתלבטויות, כל הרעיונות, ואפילו כמה סודות

באג’נדה: פגישת מוזיקה עם רונן ווקסלר ממוזיקה נטו

המקום: חדר הישיבות בבניין של מיכל נגרין

האוירה: חולמנית יחסית, אנשים יושבים בעיניים עצומות, פוקחים אותן רק בשביל לקום לרקוד

זמן: שישה ימים לפני התצוגה

הנוכחים: מיכל נגרין, יד ימינה סמדר פורטנוי, יפעת פסטרנק מנהלת השיווק, בטי מאייר מעצבת הבית, עדי הסטאז’רית עם השיער הכחול ובוגרת ויצ”ו, רונן ווקסלר ממוזיקה נטו ואני- הזבוב על הקיר, לשירותכם.

תצוגה היא אורגניזם חי ונושם המורכב מאלמנטים רבים, וכל החושים לוקחים בו חלק. תצוגה טובה, תצוגה ש”עובדת”, היא מקשה אחת, כזו שאי אפשר להפריד בין מרכיביה, מיצג אלכימי שסך כל חלקיה גדול יותר מן השלם. אי אפשר להפריד את הקולקציה מהדוגמניות, מהמעצבת, מהאפקטים מסביב, מהתאורה וכמובן שאי אפשר בלי המוזיקה. אפילו אם נתעלם בצורך של האוזן בהרמוניה, תצוגה טובה באמת זקוקה לקצב הנכון שיוביל את הקסם לקתארזיס המיוחל. המוזיקה היא חלק חשוב בכל תצוגה, ולא רק בשירות הקולקציה אלא גם בפני עצמה. מוזיקה מדברת היישר אל המוח האחורי שלנו, מפעילה מאגרי זיכרון וחיישנים אלקטרוניים במוח, למעשה אין כמעט דבר שיכול להרים ולכוון תחושה ומצב רוח יותר ממוזיקה.

אתם מבינים למה היה לנו חשוב להיפגש עם איש מוזיקה ותיק, מנוסה, שחי את המקצוע שלו, מישהו כמו רונן וקסלר ממוסיקה נטו, שניצח על המוסיקה במספר תצוגות לא מבוטל בכלל. רונן המסכן קיבל מאיתנו הנחיות מעורפלות לגמרי. אנחנו נשים, אין מישהו בעולם הזה שיכול להסביר מה אנחנו בדיוק רוצות, ופחות מכל אנחנו עצמינו. אנחנו רוצות דרמה, ושיהיה מרגש, וגם עם מילים, ומיוחד וייחודי, שלא יהיה מהיר מדי, לא איטי מדי, שיהיה עם קריצה רומנטית לעבר, אבל גם עדכני ורלוונטי. נכון שהייתם רוצים להיות במקומו?

אבל הוא לא נבהל. הוא ביקש לראות את הבגדים, לספוג את ההשראה מהם, ואחרי כן פשוט ישבנו שם, עצמנו עיניים ונתנו לו לסחוף אותנו עם החזון המוזיקלי שלו לתצוגה. הישיבה הזו היתה אחת הכיפיות- כשהעיניים שלנו לא היו עצומות, מישהי מאיתנו קמה לרקוד או לחילופין ניסתה לחקות הליכת דוגמנית כדי לראות אם הקצב עובד.

אחת לכמה קטעים היתה הסכמה גורפת, מה שמיד העלה את הקטע המוזיקלי בדרגה, היישר אל תוך תיקיית “שירים שאהבנו”, ואז ניסינו לערוך את התצוגה לפי התמונות שתוכננו. הפתיחה, למשל, אמורה להיות דרמטית, מרגשת ועוצמתית. סמדר גנזי הבימאית מתכננת כאן הליכת דוגמניות קשוחה “גו’צי סטייל”.

למיכל מאד חשוב הביטוי הרגשי, שיהיה מנוגד לשאר התצוגה ויתבטא בקטע הריקוד, שילווה בשנסון:

La Foule של אדית פיאף

בטי מחפשת את הטוויסט, את התחושה של פעם כמו שיש בבגדים “אני רוצה משהו עם ניחוח של פעם אבל עם טוויסט עדכני” היא אומרת, ורונן, בלי להתייאש ותוך כדי שהוא מזקק את כל הטעמים המוזיקליים השונים, ממשיך להציע קטעים שעובדים לדעתו. הוא לא מדבר הרבה (ביננו, קצת קשה להכניס מילה) אבל כשהוא ממש אוהב משהו, הוא עוצר, משמיע, ומנמק, בפוקוס על קטעים שעוד לא עשו בתצוגות.

Bom bom- sam and the womp

אז מה יושמע בתצוגה? עדיין לא נסגר. אבל דבר אחד בטוח- יהיה כיף. ומרגש, ואיטי. ומהיר. ועצוב ומצחיק, וישן ועדכני. בקיצור כלום עוד לא בטוח. תצטרכו פשוט לחכות  ולשמוע בעצמכם. ועד אז, תזכרו: it’s a wonderful world

what a wonderful world – joey ramone

Leave a Reply