Big in Japan 2

ואני מי אני מה אני? – יומן יפן חלק 2

אמצע שבוע, זמן טוב לחלק השני ביומן המסע שלנו ליפן המהממת.

את הפרק הקודם סיימנו אחרי היום השני במסע, שהיה ברובו חופשי, אני עם חצי הברך שלי מסתובבת ברחובות טוקיו, אמא וסמדי בודקות חנויות של ספקים וליאת במשרדי “מיכל נגרין יפן” מתוודעת לצוות המסור שעובד מולה בשנתיים האחרונות מאז התחילה לעבוד אצלנו.

את היום אנחנו מסיימות עם יהב, המנכ”ל שלנו, ליעוז אחיו שמתגורר בארץ והגיע ליפן לטובת הביקור שלנו ומלווה אותנו לכל מקום אליו אנחנו הולכים, וטל – ישראלית לשעבר שגרה בטוקיו ועובדת בחברה כאשת יחסי הציבור, בישיבה בבית קפה תת קרקעי במרכז טוקיו שמגיש לחם מטוגן עם קצפת וסירופ קרמל To die for – אני כבר מבינה שהשיבה הביתה תלווה בצום של כמה ימים.

מחר בבוקר נוסעים לאוסקה, לתחילת המסע.

שוב קמה בחמש בבוקר, שוב לא יכולה לחזור לישון, תוהה אם ללכת שוב להביא סטארבקס זה להתגרות בגורל, או לגלות בגרות ולהתמודד עם הפחד שאוחז בי שמא אמצא עצמי ללא שתי בירכיים ואסיים את הטיול נכה לחלוטין, בוחרת באופציה הבוגרת – להתמודד.

 ברכבת לאוסקה מדגמנות תלבושת אחידה

ברכבת לאוסקה מדגמנות תלבושת אחידה

אז אחרי שקפה של בוקר הגיע בשלום, אנחנו בתחנת הרכבת לקראת שלוש שעות נסיעה לכיוון אוסקה, לא נשמע כמו חוויה מי יודע מה אבל הפתעה! הרכבות ביפן הן לא בדיוק רכבת ישראל. סיכמנו כל הנוכחים פה אחד – חוויית הרכבת הכי מוצלחת שהיינו בה עד כה – והיינו.

הפוג’י מאונטן

הפוג’י מאונטן

מפנקת, מרווחת יותר מכל מחלקת ביזנס, קרון עישון, אפילו את פסגת הפוג’י מאונטן ראינו וצילמנו.

Sick in Japan

אני כמובן מפתחת בדרך גם מחלה – מה שביפנית אומר “שימי מסכה על הפנים” כי על כל שיעול בפומבי תקבלי מבטי איום מכל הנוכחים כמובן ששמתי, אמא מצלמת אותי עם המסכה ומעלה לאינסטגרם, אני מוותרת מראש על לנסות לשכנע אותה לוותר לעוקביה על התענוג הזה.

לקראת ההגעה אני, חצי הברך והמסכה מעלות בקול את הרצון להחליף לנעליים שטוחות, מייד קיבלתי מאמא מבט מאיים ואת המשפט החינוכי, “את לא יכולה ללכת עם שטוח, אנחנו תיכף מגיעים לחנות..”

עקבים? תשאירו בבית

אם חשבתי לרגע שנסענו לשחק, טעות בידי, אני פה והתפקיד שלי הוא בין היתר להיות ייצוגית. היא על עקבים, אני על עקבים. מה אומר לכם? לא קל להיות אני =)

התכנסנו כולנו בחדר המלון הקטנטן של ליעוז להתרעננות, מיותר לציין שהשתלטנו על כל פינה עם תיקי איפור, בשמים, נעליים, מעילים ואקססוריז, לו כמובן לא נשאר מקום, אבל הוא בן, הוא יסתדר.

במרחק של דקת הליכה מהמלון ניצבת החנות הראשונה שלנו, בחוץ שלט “מיכל נגרין” שעליו בקרוב יצטלמו מלא יפניות מתרגשות שבטירוף להצטלם עם אמא וגם הפתעה! איתי! רגע, תיכף נגיע לשם.

אנחנו נכנסות לחנות ואז לראשונה זה מכה בי. על זה כולם דיברו כל השנים, זה הכוח שנקרא מיכל נגרין ביפן.

4 נשים קטנות עם חיוך ענק, יד שמסתירה את הפה בביישנות, צחקוקים בלתי פוסקים ודמעות בעיניים.

מתרגשות! חנות מיכל נגרין באוסקה

לכולן בשיער עשרות סיכות ראש מסודרות בדיוק מופתי, (כששאלתי את יהב כמה זמן לוקח להן להתארגן על כל הקומפלקס הזה כל בוקר הוא טען שלא יותר מחמש דקות. הקנאה!

That’s how you do it – Japanstyle

במרכז הראש לכל אחת מהן לפחות “סיכת מאיר” אחת, אם לא שתיים ,אם לא שלוש שסביבן מליון סיכות קטנות, סיכות דש עם שרשראות, עגילי קליפס, עגילים תלויים ובעצם כל דבר. פריטים שמעולם לא חשבתי שיכול לשמש כ’הד פיס’  ממש לא מפחידים את הבנות היפניות שממציאות דרכים שונות ומשונות לסגנן את שיערות ראשן. תופעה מדהימה.
הפפיון האחד שלי שבארץ הוא שיא המוגזם יושב לו מבויש במרכז הקודקוד ומחכה שאלמד משהו מהיפניות על איך עושים את זה Big time

אני והפפיון העלוב

רגע של נוסטלגיה – סיכת מאיר היא אחת מסיכות הראש הראשונות שאמא עיצבה,
בזמנו, בתקופה שלפני המפעל בבת-ים, החנויות בחו”ל, מנהלי השיווק והמנכ”לים כשאימא, אבא והצוות המצומצם שעבד אז נתקלו בצורך לתת שמות לקולקציות החלוקה הייתה כזו, לילוש אוהבת את השרשרת הזו, אז זאת שרשרת לילוש, ללה הרכיבה עגיל, זה עגיל ללה. ומאיר, מאיר (אבא) אהב כל כך את סיכת השיער הזו, שזו “סיכת מאיר”, היא כל כך עתיקה שאני את הסיפור הזה הכרתי רק עכשיו כשהיינו ביפן, שם שומרים על מורשת סיכת מאיר עד היום. ובגדול! מרגש!

סיכת מאיר מככבת ביפן

אם הייתה דרך לתאר במילים מהי אהבה ללא גבול לדרכו היצירתית של אדם הייתי מעבירה לכם אותה עכשיו, אבל אלו דברים שכנראה יישארו בראש שלי ושל כל מי שלקח חלק במסע הזה לנצח. המסירות וההערצה, המבט המתרגש בעיניים, הקולות המוזרים משהו שיוצאים מהן נוכח הקולקציה החדשה שאמא מציגה עלי ועל ליאת, עשרות אלפי הפעמים ששמענו אותן אומרות “הווווו קאווייייייי” שזה סוג של חמוד ביפנית.

PAPARAZZI

הרצון העז לגעת, להצטלם, לקבל חתימה, להשאיר חותם. להתלבש במיוחד במיטב הפריטים, הקידות המסורתיות, הבקשות שאותנו כל כך מביכות ולהן נראות הגיוניות לחלוטין כמו מישהי שביקשה מאמא לשים אודם ולנשק את המצלמה כדי שתוכל לשים על זה סלוטייפ שישאר לנצח, או מישהי שביקשה מאימא לחתום לה על האייפון 5! (חייבת להודות שזה זיעזע אותי! אמא!! זה אייפון 5 קולטת !!)

אמא!! לא על האייפון!!

חתימה ממני? ברצינות??

אני לא יודעת אם אתן יודעות, אבל גם אני עיצבתי קולקציית קז’ואל עם בובות הShe-Shy של אמא, קולקציה שמצאה את דרכה ליפן באופן טבעי, הן הרי מתות על הבובות האלו! באיזשהו שלב התחילו לגשת אלי נשים שהבינו שאני הבת של (ואז שוב הגיע “הוווו קאוואייי”, כמובן) וסיפרו לי שהן קנו גם את החולצות שלי ואפילו ביקשו שאחתום להן, שלא נדבר על הכמויות של הנשים שהקיפו אותי ברצון להצטלם אפילו איתי, נראה לכם הזוי? גם לי.

מתאימה לנוף היפני

כי כאלה הן, לא מתביישות לאהוב, ולא רק הן, גם הגברים שלצידן. מימי לא ראיתי גברים כל כך סבלניים, היו נשים שבאו איתנו בבוקר לחנות ולא הלכו עד שלא הסברנו להן בעדינות ש- לילה, וקדימה לישון, והן מצידן באו לנקודת המפגש גם ביום שאחרי, והגברים שלהן לידן, מחזיקים שקיות, ילדים, תיקים מעילים ומה לא?

דוגמא לגבר סבלני

יש כל כך הרבה סיפורים, מקווה שהתמונות יצליחו להמחיש קצת מהחוויה המטורפת שעברנו, חכו לפרק הבא.

 עד אז, אריגאטו גוזיימאס או תודה רבה לכם.

One thought on “Big in Japan 2

Leave a Reply